סושי, כל אחד יכול

״אז תגיד, אבא, אם היית יכול לבקש פטור ממשהו בחיים, ממה זה היה?״

הרמתי את העיניים מקערת הראמן עוף שלי כדי לראות את איתי מחייך אלי מעל קערת ראמן שרימפס, ולידו זהר, אחותו, מביטה בי מעל סלט סשימי ושני רולים. נחמדים ערבי יום רביעי האלה, שבהם אנחנו יוצאים למסעדה היפנית השכונתית שלנו, לאכול יחד ולקשקש קצת.

גדלו הילדים. איתי כבר בשנה השנייה לשירות הצבאי, וזהר ממתינה לגיוס בעוד כמה שבועות. במהלך השבוע כל אחד מהם חי את חייו. עבודה, חברים, עניינים. אבל לשמחתי חשוב גם להם ששלושתנו ניפגש באופן קבוע. חשוב להם השיח האינטימי בינינו, והיפנית הוותיקה והחמימה היא המקום האידיאלי, על עשרת השולחנות שבה ועל יהודה, הבעלים והמנהל שכבר מזמן הפך לחבר.

״פטור ממשהו בחיים?״ שאלתי, ״למה אתה מתכוון?״

״משהו שאם לא היית חייב לעשות, היית מרגיש איש אחר לגמרי.״

חייכתי אליו חזרה. ״האמת, אם היה אפשר להעלים מהעולם את כל שירי האומפא-אומפא האלה של הלהקות הצבאיות, של יהורם גאון וחבריו, הייתי שמח הרבה יותר. אתה יודע, שירים כמו ׳גשר ביילי׳, ׳תחתונים וגופיות׳, השירים האלו מביאים לי את הקריזה. שבת בבוקר, רוצים קצת שקט, ופתאום יואב חנני דוחף לי שירים שבגללם אני מרגיש שאני חייב לעלות מהר על מדי ב׳, לתפוס טרמפים לחזית ולהילחם במצרים, בסורים ובירדנים ביחד. חאלס, מה זה השטויות האלו? מה רע בפלייליסטים של שנות השמונים?״

״אתה ממש מפגר,״ צחקה זהר, ״על מה אתה מדבר? זו שאלה רצינית, לא סתם קשקושים.״

תפסו אותי הילדים, לא יודע לענות להם בשלוף על זה.

״אוקי,״ עניתי בטון רציני יותר, ״את מתכוונת כמו שיהודה היה רוצה פטור מלנהל את המסעדה?״

״מה זאת אומרת?״ שואלת אותי הקטנה הגדולה שלי.

״את יודעת, הוא לא תמיד היה המנהל פה. אשתו הקימה אותה לפני משהו כמו חמש עשרה שנים בתור בית תרבות ואוכל יפני. אבל אחרי חמש שנים היא חטפה אירוע מוחי ונפטרה באופן פתאומי, הייתה צעירה, בת 46.״

״ואז מה?״ הם שואלים אותי יחד, פתאום מרצינים.

״בצוואה שלה היא ביקשה שהוא ימשיך להחזיק את המקום, שימשיך את המורשת שלה. ומאז הוא עושה זה. כבר עשר שנים.״

״נו, אז?״ הם ממשיכים לשאול

״הוא לא רוצה,״ הסברתי להם, ״אבל הוא מרגיש מחויב לצוואה של אשתו.״

נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם יהודה לפני כמה שנים. ישבנו יחד על בירה יפנית בטעם אספרסו. טעם נרכש, שזה ביטוי יפה למשהו מגעיל, הוא אמר. ניהלנו שיחת נפש, כזו שנוצרת בין גברים אחרי גיל חמישים שעברו דבר או שניים בחיים. הוא סיפר לי איך הוא מרגיש תקוע עם המסעדה. בהתחלה היה בסדר, שיתף אותי, אבל עכשיו כבר ממש לא בא לו על זה. מצד שני, הוא לא יכול להפר את הצוואה, ובטח לא מול הילדה שלהם. אני מת שהיא כבר תהיה גדולה מספיק כדי לנהל את המקום לבד, לחש בעיניים עצובות. אני אסחוב עוד כמה שנים, אבל אז די, שתיקח את זה היא. היא אוהבת את זה.

״וואו!״, הם עונים, מדוכדכים פתאום, ״לא היה לנו מושג. איזה מסכן הוא.״

״כן, לא פשוט.״, הסכמתי, ״אבל זו שאלה טובה אם הוא רק מסכן. אולי זה נותן לו תכלית, אולי זה נותן לו דרך להתמודד עם האובדן של אשתו, קשה לנחש איך הוא מרגיש כשהוא לבד בלילה במיטה. אני לא יודע.״

״טוב, זה הסיפור שלו,״ משנה איתי נושא, ״אבל מה אתך אבאל׳ה? ממה אתה היית רוצה פטור?״

אני נמס כשהוא קורא לי אבאל׳ה. רגיש הילד הזה, הסיפור נגע בו.

״האמת, חמודי, שאני לא כל כך יודע מה לענות לך. אין משהו שיושב עלי, שהייתי רוצה שלא יהיה. אני מאוד שלם עם ההחלטות שלי ועם האופן שבו אני חי. גם אם יש דברים שלפעמים מקשים עלי והייתי מוותר עליהם, אני חושב שהם אותם הדברים שהביאו אותי לאן שאני נמצא, וטוב לי איפה שאני נמצא. מה שנשאר זה אנקדוטות, זה יהורם גאון וגשר ביילי. מצד שני, שאלה קשה שאלת. אני אמשיך לחשוב עליה.״

אני רואה בעיניים שלהם שהם לא עד הסוף קונים את התשובה שלי, אבל מבינים גם שהערב לא נגיע יותר רחוק. חכמים. מכירים אותי. כל פגישה כזו אנחנו מתקדמים קצת. הצליח לי. כבר אמרתי שאני אוהב את הערבים האלו?

״יאללה,״ אני אומר, ״בואו נזמין חשבון ונלך הביתה.״