קתדרלה

הלכנו יד ביד במורד שדרות האינווליד. קרני שמש כתמתמות-אדמדמות של אחר הצהרים האירו את השדרה באור רך. פנינו שמאלה לרחוב וארן והמשכנו לכיוון המוזיאון. צעדנו בקצב איטי, הכתפיים מתחככות מדי פעם. לקחנו עמוק לריאות את האוויר אחרי הגשם. אין כמו סוף שבוע ארוך בפריז, ועוד באביב.

הבקרים האיטיים, השיטוט הזוגי ברחובות בלי מטרה מוגדרת, הרבה אוכל, המון יין. שדרגו אותנו לסוויטה במלון על כיכר האופרה. מזג האוויר שיתף פעולה. כיף לי. כיף גם לנו.

כבר לפני שלושה חודשים הזמנתי מקום ב-L’Arpège , מסעדת שלושת הכוכבים של אלאן פאסאר. אמרתי לעצמי שלפני הארוחה אולי נעשה סיבוב במוזיאון רודין שממש מעבר לכביש. גג שעה, בקטנה.

נכנסנו למוזיאון, לקומה הראשונה הבהירה והמוארת.

״תראי איזה יופי,״ נשכתי את תנוך האוזן הבשרני שלה. נעמדנו מול ׳הנשיקה׳ והבטנו בזוג החבוק. ראשה על כתפו וידה חובקת את צווארו, ראשו רכון כלפיה וידו על ירכה, רגלה על רגלו. ״תראי איך הם אוהבים. נראה לי שיש להם גם אחלה סקס,״ לחשתי. היא חייכה אלי, ונצמדה עוד יותר קרוב.

המשכנו לטייל בקומה, ועצרנו מול ה-׳קתדרלה׳.

זוג ידיים. כמעט נוגעות. רוצות לגעת. רוצות לשלב אצבעות.

אבל רק כמעט. משהו עצר אותן. הרצון לא התממש, קפא באבן.

בפעם הראשונה ראיתי אותן בטיול בר המצווה. עמדתי מול הפסל ולא הבנתי בדיוק מה אני מוצא בו. רק הרגשתי שהוא מושך אותי אליו ומשאיר אותי מולו. משהו בעדינות של זוג הידיים האלו, באופן שהן דברו זו עם זו. נו טוב, הייתי ילד.

בפעם השנייה הייתי בן שמונה עשרה. הייתה לי חברה חדשה והחלטנו לנצל את השבועיים האחרונים לפני הגיוס כדי לטוס יחד לחו״ל. היא לא הבינה מה אני מוצא בפסל הזה ולמה אני עומד ככה מולו, ואני לא ידעתי להסביר לה כי כנראה עדיין הייתי צעיר מדי. אבל קניתי תמונה שלו בעשרים וחמישה פרנקים של פעם, כי הרגשתי שהפסל משדר לי אנרגיה מטורפת של תשוקה, ובאותו לילה שכבנו בפעם הראשונה. כשחזרנו לארץ מסגרתי את התמונה ותליתי אותה בחדר שלי.

בפעם השלישית כשביקרתי במוזיאון, גרנו יחד כבר שלוש שנים והייתי בן שלושים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מהפסל גם עצב. עצב שנבע מההבנה שיש רצון שלא ימומש לעולם, בלי שנדע בדיוק למה. התחתנו שנתיים לאחר מכן. העברתי את התמונה למשרד.

ועכשיו עמדתי מולו שוב, הפעם בן ארבעים ושמונה, עם בת זוג חדשה, ורציתי לספר לה מה הפסל הזה בשבילי.

״זו התמונה שבחרתי כהזמנה לחתונה שלי,״ היא לחשה לפני שהספקתי לפתוח את הפה.

מעולם לא הכה בי ברק, אבל נראה לי שככה זה מרגיש. ״זו גם התמונה שאני בחרתי כהזמנה לחתונה שלי.״

שנינו בחרנו אותה תמונה כהזמנה לכישלון הידוע מראש של נישואינו הראשונים. הרגשתי שאני מסתחרר, שוקע בתוך מערבולת.

הושטתי לה את ידי, והרגשתי איך האצבעות שלה משתלבות בשלי, אוחזות בי. הידקתי את האחיזה. יצאנו מהמוזיאון וחצינו את הכביש כדי להיכנס למסעדה, צריכים דחוף לשתות משהו.

״מה עבר לך בראש לפני שהחלטת להתחתן?״ היא שאלה אחרי שהושיבו אותנו ומזגו לנו שמפניה.

לגמתי לגימה ארוכה, לאט. ״היינו חברים טובים. שאלתי את עצמי למה לא, צריך הרי להתחתן מתישהו.״ לקחתי אוויר ועוד לגימה. ״הייתי צריך לשאול את עצמי למה כן.״ החזקתי את הכוס ביד והרגשתי שאני בוהה בחלל, חוזר אחורה בזמן.

הרבה זמן עבר, הרבה כאב. כאב שלי, כאב שלה, כאב שלהם. כאב שלא ידעתי אם ומתי יעבור. כאב שלא הניח לי. כאב עמוק שבא בלילה ואוכל מבפנים.

הנחתי את הכוס הריקה על השולחן. הסתכלתי לה בעיניים.

היא הושיטה אלי יד מעל המפה הלבנה. ליטפתי לה את האצבעות. את האצבעות ואת הטבעת שנתתי לה כשהבנתי שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי, ובתוכה החריטה ״יפה שלי, אישה שלי, בית שלי״.

חייכתי. הרגשתי שהפעם צדקתי.

המלצרים פינו את כוסות השמפניה וערכו את השולחן לארוחה. במשך שלוש שעות ושתים עשרה מנות הרגשנו הכי קרובים שאפשר.

הלכנו יד ביד במעלה שדרות האינווליד בדרכנו חזרה למלון. פנסי הרחוב האירו לנו את הדרך. צעדנו בקצב איטי, הכתפיים מתחככות מדי פעם. לקחנו עמוק לריאות את האוויר אחרי הגשם. אין כמו סוף שבוע ארוך בפריז, ועוד באביב.